תיקון מס’ 8 לחוק משנת 1990 הגדיר מחדש את המונח “תאונת-דרכים” שבחוק ואימץ לו את “המבחן התחבורתי”. תיקון זה הכליל בין היתר בהגדרה גם “עליה וירידה מרכב”. מאידך – החריג התיקון מקרים אחרים ובעיקר “טעינה ופריקה של הרכב”.

וכאן לב הבעיה, שהרי פריקה וטעינה של הרכב כרוכים ומשולבים ברוב רובם של המקרים בירידה ובעליה ממנו.

במקרים בהם מתקיים ביצוע מקביל של שימוש החוסה תחת ההגדרה כמו עליה וירידה מהרכב ושל טעינה ופריקה, מותירה בעיית ההפרדה המשפטית קושי מובנה, המצריך קביעה מחודשת בנסיבות המשתנות.
 
בשנת 2004 נפסקה הלכת אוסם
שניסתה לשים קץ לאי-הבהירות בקובעה שבנסיבות של פעילות מקבילה “לא תישלל תחולת החוק” כלומר די כי אחד השימושים מוכר כעונה להגדרה “תאונת דרכים” כדי שהאירוע כולו יחסה תחת כנפי החוק אפילו ארע בנסיבות של “פריקה וטעינה”.

קביעה זו כונתה “חזקה מרבה” להבדיל מ”חזקה ממעטת” בה היה אירוע מובהק ובלעדי של פריקה וטעינה בלי כל קשר לעליה ולירידה.  

בפס”ד אוסם נמתחה ביקורת חזקה של ביהמ”ש על החולשה שבהגדרה וביהמ”ש קרא למחוקק ליתן דעתו לתיקון ההגדרה בהקדם.
 
הדבר לא נעשה ואכן במרוצת הזמן התברר כי גם לאחר הלכת אוסם לא נסתם הגולל על הדיונים בשאלות אלו וביהמ”ש נדרש פעמים רבות מדי לקבוע היכן עובר הגבול הדק בשימוש מקביל של הנפגע ברכב בין עליה וירידה ובין פריקה וטעינה.